הספר מאדיר ומעריץ את האדם היוצר, נאמן לעצמו ולדעותיו, זה שלא "משפר" או משנה את אמנותו בכדי שתתאים לרצון אחרים. ראנד מעלה על נס גיבור יהיר ומתנשא, מוכשר ועקשן, אמן מתבודד שאוהב את האדריכלות בכל ליבו ונאמן לה. לוחם ללא פשרות שלא מעוניין בחיבוק הממסד, ריבוי לקוחות, הצלחה כלכלית או נטילת חלק בקבוצה או בגילדה כלשהי. הדבר היחיד שרוארק מעוניין בו הוא אותה האמנות שהוא מאמין בה.
דמות האדריכל של רוארק היא האנטיתזה של דמות האדריכל של קיטינג. כשרונו של האחרון מוטל בספק והסיבה היחידה שמצא את עצמו בתחום האדריכלות היא כלכלית. הוא נטול עקרונות אישיים אבל טורח להניף את דגל "טובת החברה" מעל יצירותיו. הוא חברותי מאוד, מתחבב על אנשים בקלות, פטפטן חסר שחר ואופורטוניסט. עבודותיו מכוונות לאהבת הקהל (החברה הגבוהה) ולצבירת הון. אלו שני אדריכלים המציגים שני עולמות מתנגשים.
"כמעיין המתגבר" הוא שיר הלל ל"אנשי ענק", כלשון הספר, שמלחמתם חסרת הפשרות לאנדיבדואליזם ולייחודיות תובעת מחיר יקר. זהו שיר הלל לאותם אלה המצליחים לנצח את "מפלצת ההמונים" המנסה למשוך אותם אל הבינוניות. זהו שיר הלל לבן האנוש שיש ביכולתו לעצב את העולם כראות עיניו. זהו שיר הלל לפרט, לאדם.
"מעולם לא חשת כמה קטן אתה כשהנך מסתכל באוקיינוסים?"
משיב לה – "מעולם לא, גם לא כשהסתכלתי בכוכבים וגם לא בראשי ההרים. גם לא לייד הנקיק הגדול המפורסם. מדוע עלי להרגיש את עצמי קטן?
כשאנוכי מביט באוקיינוס אני חש בגדולתם של בני האדם. אני חושב על יכולתו המופלאה של האדם שיצרה את הספינה כדי לכבוש את כל אותם מרחבים חסרי הפשר. כשמתבונן אני בראשי ההרים הריני נזכר במנהרות ובדינמיט. כשאני רואה את הכוכבים , אני נזכר באווירונים."
(האוורד רוארק, מתוך כמעיין המתגבר")
