אורבך הלוי, הבלוג

רגע לפני שהבלוג יוצא לפגרה, מספר אורי הלוי על הרגע שבו בניינים החלו לדבר איתו, האושיות שהשפיעו על תפיסתו האדריכלית והתהליך המרתק של תכנון מבנים. ועוד כמה מלים על ישראל והעולם בהקשר אקטואלי

נכתב ע"י אורי הלוי

קרה לכם שבניין דיבר אתכם?
לי זה קרה. אי שם בסוף שנות ה-80, בעודי מאבטח צעיר בוושינגטון. לא ידעתי מה ארצה לעשות כאשר אהיה גדול אבל הבחנתי כי משהו אצלי חריג. יחסית. התחלתי לנהל מערכות יחסים. לא רק עם נשים אלא גם עם מבנים. הרגשתי שהבניינים מדברים אליי, כמו ייצור אנושי. בעוד שאחרים ראו בהם מבנה גיאומטרי אותי הקסימה הרוח: האור, הפרופורציות, המסר. לכל בנין (מעניין) הייתה אישיות משלו. מי שהבלוג מפחיד אותו – מכאן זה נעשה שפוי יותר.

ב-1989 נולדתי מחדש ונרשמתי ללימודי אדריכלות. שלוש אושיות אדריכליות נחשבות עבורי כאורים ותומים בתחום:

הגדול מכולם הוא ללא ספק האדריכל האמריקאי פרנק לויד רייט, שפעל במחצית הראשונה של המאה ה-20 ותיכנן מבנים בעיקר למגורים. המבנים של רייט היללו את החיים בפשטות מרהיבה – Single Family House.

הבניין על האשד – FALLINGWATER, פרנק לויד רייט

השני הוא אדריכל סיני אמריקאי בשם  I.M.Pei, מי שאחראי לתכנונם של כמה ממבני הציבור המוכרים בעולם. הוא האדריכל של הפירמידה בלובר ושל הגלריה הלאומית בוושינגטון. יצירותיו ניחנות באלגנטיות ואציליות – הרוח האנושית במיטבה.

הלובר בעיצובו של I.M.Pei

השלישי הוא בכלל משרד. משרד אדריכלים ניו יורקי גברי על גבול הכוחני המתמחה בעיצוב מגדלים. זהו משרד קון-פדרסון-פוקס. תכנון מגדל, לעתים של מאות מטרים, משלב לא רק יופי אלה אינספור פרטים טכניים ובהם שלד מתוחכם, עמידות לרוח ולרעידות אדמה ומערכות אלקטרו-מכאניות מסובכות מאין כמוהן – וזה גם כוחו האדריכלי לטעמי. לא בכדי נחשבה קריסת התאומים לאירוע טראומטי כל כך עבור רבים. מעבר לאובדן החיים, איבדה ניו יורק סמל ועוצמה, שרק מי שעמד נפעם לצדם יכול להבין.

גורד שחקים בשנגחאי – KPF

ואולם, הבנת החומר התיאורטי והיכרות עשייתם של אלה שנגעו בזוהר האדריכלי היא רק תחילתה של הדרך. בתחום שלנו, כל פרויקט הוא לידה מחדש, על כך המשתמע מכך. כפי שאם אינה יודעת כיצד ייראה הרך שבבטנה, כך גם אני – עם קבלת פרויקט חדש לעולם איני יודע מראש כיצד הוא ייראה. אף פעם אין לי את התמונה בראש.

זה מתחיל דווקא בתהליך טכני ויבשושי: אני בודק את הזירה, את המגבלות שחלות עליו וכמובן את הצרכים של הלקוח. השלב המעניין מתחיל לאחר מכן בדיאלוג מרתק מול הלקוח, שמגלה לא אחת כי על מנת להגדיר את צרכיו עליו להגדיר לעצמו – ולאחר מכן לנו – מהו חזונו העדכני. בשלב התכנון, האתגר הגדול הוא שילוב חכם בין הצד הפיסולי אמנותי לצד הטכני-תכנוני של המבנה. בין אם מדובר בבניין פאר ובין אם מדובר במפעל תעשייתי, התהליך הוא אותו תהליך.

מתייחס למבנה כמו לילד

כשמבנה שלי בא לעולם – אחרי התהליך הממושך כל כך אני כבר קשור אליו בקשרי משפחה עמוקים. היחס – ושוב סליחה על ההשוואה – הוא כמו לילד. אתה גאה בו, דואג לו, כועס עליו – במובן ההזוי של המלה. ואם התוצר הסופי מתגלה לבסוף כלא מוצלח מבחינתי? אצלנו נהוג לומר שכאשר רופא שוגה – החולה מת, וכשאדריכל טועה – מכסים את הבניין בשיחים מטפסים למיניהם. למען הסר ספק – זה עדיין לא קרה לי.

אדריכלות לתפיסתי חייבת לתרום לחזון כלשהו ולכן במפעלים ומשרדים אני חש לעתים כמו פסיכולוג ארגוני. בשלב ראשון, שמים את הכסף בצד. אם יוצרים מחויבות אמיתית של הלקוח לתהליך, התוצאה מובטחת.

ישראל היא מדינה עתירת כישרון גם בתחום האדריכלי, אך עם השקעה דלה בתחום ביחס למערב אירופה וארה"ב. בהקשר לאירועים האקטואליים האחרונים, אפשר לקבוע כי מרבית המבנים בארץ נמדדים אך ורק בפרמטרים של התשואה היזמית ולא נמדדים בערך העיצובי-תרבותי שלהם. במערב אירופה – גם וגם.

במדינת תל אביב הבינו שעיצוב שווה כסף ולכן משקיעים יותר במבנים, אבל שוב – מטעמים כלכליים ולא תרבותיים. מי יודע, אולי ברוח הימים האלה גם זה עומד להשתנות.